שירת הים בע"מ נ' ביבי ואח'

החלטה

מונחת לפניי בקשה לחיוב המשיבה (התובעת) בהפקדת ערובה להוצאות.

טענות המבקשים

על פי טענת המבקשים, יש לחייב את המשיבה להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם ולהורות על עיכוב ההליכים עד שתינתן הערובה. לדידה, בשל מצבה הכלכלי הרע של התובעת, בגינו נאלצה לקחת הלוואות (טענות המצוינות גם בתגובת המשיבה) ובשים לב כי התובעת חברה בע"מ, חזקה בדין שיש מקום לחייבה במתן ערובה להוצאות.

טענות המשיבה

מנגד, מבקשת המשיבה לדחות את הבקשה בטענה שקבלת הבקשה משמעותה, למעשה, שלילת זכות הגישה לערכאות וכל כולה לטעמה מיועדת למנוע דיון אמיתי בסוגיה. לדבריה, הפקדת ערובה להבטחת הוצאות של אזרח ישראלי תעשה רק במקרים חריגים, קל וחומר שסיכויי התביעה הינם גבוהים ביותר ולמצער אינם זניחים, ומצבה של המשיבה (התובעת) טוב, בין היתר, בשל העובדה שהיא הבעלים בפועל של כמה יחידות דיור במלון הדירות, בעלים בלעדי של מרכז מסחרי הכולל מספר לא מבוטל של חנויות, וכן אין לה כל עיקול או שיעבוד על נכסיה.

לתגובת המשיבה צורף תצהיר של עו"ד רבינוביץ', מנהל המשיבה.

דיון והכרעה

יש לדחות את טענות המשיבה באשר להלכה המחייבת בכל הנוגע לחיוב בהפקדת ערובה, מקום בו התובעת היא חברה בערבון מוגבל. הדברים שנרשמו בתגובת המשיבה, רוב רובם, נוגעים לתובע שאינו חברה. טעות בידו משנזקק לעניין הבקשה שבפני, לתקנה 519(א) לתקנות, באשר בענייננו חלה הוראת חוק ספציפי והיא סעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות"). המדובר הוא בהוראת חוק ספציפית, אשר גוברת על הוראת תקנה 519(א) לתקנות והיא תחול כל אימת שהבקשה להפקדת ערובה מוגשת כנגד תובעת שהיא חברה בעירבון מוגבל. הכללים אשר ינחו את ביהמ"ש בבואו ליישם כל אחת מהוראות החוק האמורות, הם שונים ולכך אתייחס כאן.

פסק דין ממצה לעניין סעיף 353א לחוק החברות הוא פסק הדין ברע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממחושבת בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים (פורסם בנבו). בפסק דין זה ערך כב' השופט ח. מלצר השוואה בין שתי הוראות החיקוק וקבע את הכללים ואת השיקולים השונים אשר על ביהמ"ש לנקוט בהם ולשקול, בבואו להחיל על המקרה שבפניו את סעיף 353 לחוק החברות.

מדברי ההסבר להצעת החוק שבמסגרתה תוקן חוק החברות והוסף סעיף 353א, אפשר ללמוד כי כוונת המחוקק הייתה שלא לשנות מן הפסיקה הקודמת, אשר לפיה הוחלו כללים מיוחדים בכל הקשור לחיובה של חברה תובעת בהפקדת ערובה. כאמור נקבע, שהסעיף האמור גובר על תקנה 519 לתקנות במקרים כגון המקרה שבפני.

כבוד השופט מלצר מדגיש, כי אין חובה על ביהמ"ש לקבוע ערובה מספקת לתשלום הוצאות, אלא הוא רשאי לעשות כן, במקרים שבהם המדובר הוא בחברה שאחריות בעלי מניותיה מוגבלת ובהם הנתבע מבקש זאת מביהמ"ש. נקבע כי, ביהמ"ש לא יחייב בהפקדת ערובה כאשר נסיבות העניין אינן מצדיקות זאת, או אם החברה הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע.

המסקנה היא, כי אם מבקש זאת הנתבע, רשאי ביהמ"ש לחייב את החברה התובעת בהפקדת ערובה וזהו הכלל וזאת החזקה ועל החברה התובעת מוטל הנטל לשכנע את ביהמ"ש כי אין מקום להורות על הפקדה כאמור, באשר יש ביכולת החברה לשלם את ההוצאות, או כי נסיבות העניין אינן מצדיקות חיוב בהפקדה, כאמור.

כבוד השופט מלצר מדגיש בפסק דינו, כי סעיף 353א לחוק החברות אינו מתייחס לשאלת סיכויי התביעה. ואולם, נקבע, כי השיקולים הכלליים המסדירים את סוגיית חיובו של תובע בהפקדה ערובה, דהיינו האיזון בין זכות הגישה לערכאות והזכות לקניין מן הצד האחד, לבין זכותו של נתבע שלא להיגרר להליך סרק, מן הצד האחר, חלים גם כאשר מיישם ביהמ"ש את הוראת סעיף 353א לחוק החברות במקרה שבפניו.

בפסקה 13 לפסק הדין מסכם כב' השופט מלצר את הדברים ומפאת בהירותם, בכל הכבוד, וחשיבותם למקרה שבפניי, אביא פסקה זו כלשונה:

"מן האמור לעיל עד כה עולה כי על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו (ראו: פרשת נאות אואזיס, שם בעמ' 4). זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא החריג (דבר זה נלמד מהתיבה: "אלא אם כן", הכלולה בסעיף 353א לחוק). זאת ועוד – על פי הפרשנות שהיתה נהוגה ביחס לסעיף 232 לפקודה, שקדם לסעיף 353א לחוק, ניתן לומר – על דרך ההיקש –כי שאלת סיכויי ההליך (אותה נוהגים לבדוק בבקשה להפקדת ערבות מתובע לפי תקנה 519 לתקנות) גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה. במילים אחרות – אם, למשל, סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה (ראו: פרשת אויקל). עם זאת, ראוי להוסיף כאן שתי הערות:

(א) בשלב זה הנטל רובץ על כתפי החברה התובעת – להראות מהן אותן נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייב את התאגיד בהפקדת ערבות (עיינו: פרשת אויקל).

(ב) בדרך כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה במסגרת זו לניתוח סיכויי התביעה ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד(השוו: The White Book,624).

משמסתיים שלב הבדיקה השני במסקנה שעל החברה להפקיד ערובה להוצאות הנתבע מגיע שלב הבדיקה השלישי, במסגרתו יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן אל נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים ( השוו: The White Book, 620 para. 25.12.7). הנה כי כן, בכל שלבי הבדיקה ניצבות ברקע הדברים גם הזכויות החוקתיות שעליהן עמדנו לעיל: זכות הגישה לערכאות וזכות הקניין של התובע ושל הנתבע ועל בית המשפט ליתן אף להן את המשקל הראוי (עיינו: פרשת איברהים, שם,שם; רע"א 3601/04 וינצ'ון נ' מדינת ישראל – מנהלת ההגירה /משטרת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], 18.10.2007) וכן דבריו של ד"ר שלמה לוין בספרו החדש: תורת הפרוצדורה האזרחית, 2008, שם בעמ' 30-27)."

על הדברים חזר כב' השופט א. גרוניס (כתוארו דאז) בהחלטתו מיום 27.8.09, ברע"א 6176/09 התחלת ים אילת בע"מ ואח' נ' הרפסודה הלבנה אילת בים ואח'. וכך נרשם, בין היתר, באותה החלטה: